מקור הכוח שלי כאימא
מתגלה בכל פעם מחדש כשאני חוזרת מהעבודה.
המפגש עם בנותיי הקטנות,
הגעגוע שהן מראות
והשמחה העצומה שלהן כשהן רואות אותי,
מזכירים לי כמה אני משמעותית עבורן.
ברגעים האלו אני מבינה את מלוא העומק של מהות ה"אימהות".

מה שנותן לי כוח לטפל בילדים כשהם עוד קטנים - זה פשוט לתמלל אותם:
לדוגמה, כשתינוק בוכה והוא צריך לאכול אני אומרת לו 'בשמו':
"אמא, אני רוצה אותך, אני רעב, תני לי לאכול". "אמא אני אוהב אותך" וכו'
הבכי שלהם כבר לא סתם בכי, זה מרגיש לי שיחה ונותן לי כוח להיענות.

מה שנותן לי כוח
זה כשאני מסתכלת על הילדים שהקב"ה הביא לי במתנה
חושבת על כך שבעזרת ה' בעוד 20 שנה
גם הם יהיו הורים בעצמם
זה ממלא אותי בכוח.

מה שעוזר לי
זה לראות בכמה צעדים קדימה את המציאות.
כלומר, לחיות בתודעה שאני רוצה שיהיה לנו קשר מיטיב כשהילדים יתבגרו ויגדלו
קשר טוב נבנה מגיל צעיר מאוד.
ולכן כשיש סיטואציה מאתגרת אני מנסה להגיב לזה ממקום מבין, מכיל ומעצים
שיגדל אותם להיות בדיוק כך.

שמעתי פעם מהרבנית קנייבסקי ע"ה.
שהיא זוכרת את הליטוף של אמה עם אמירת "שמע ישראל"
כלומר, היא הסבירה שהרוך והחום מלווים אותה.
אני אימצתי את זמן ההשכבה, לזמן רוגע ולא רק לעשות V.
וחוץ משמע ישראל וסיפור הייתי גם שרה להם "נשמת כל חי"...
לימים הילדים שלי מזכירים לי איך הייתי שרה להם נשמת כל חי.
נותן כוח להמשיך והרבה נחת ברוך השם.

כשמאתגר - אני נזכרת ביום שהם נולדו, כמה חיבקתי ונישקתי, וכמה חיפשתי להיות איתם יותר.
ובזמן של קושי גדול - מתפללת שד' יעזור לי להתגבר ושיתן כוח.
ובעז"ה עוד יהיה לנו הרבה נחת.